<h1>כל בו הלכ' יו"ט סימן נ"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בהמה שמתה בי"ט אם היתה מסוכנת מעיו"ט הרי זה מחתכה לפני הכלבים ואם לאו הואיל ולא היה דעתו עליה מאתמול הרי זו מוקצה ולא יזיזנה ממקומה.
<h2>דף ב:</h2>
וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו בי"ט וכל שמות' בשבת מותר ביום טוב חוץ ממוקצה שאסור ביום טוב ומותר בשבת. פי' דבשבת לית לן כי אם מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת חסרון כיס וגרוגרות וצמוקין וביום טוב אית לן כל מוקצה והטעם לפי שי"ט קל משבת וחששו שמא יבאו לזלזל בו. וכן זמן הגוי מותר בשבת לפי שאין לחוש בשבת שירבה בשבילו והר"ז ז"ל חולק על זה ואמר ומי איכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור ולפיכך אומר כלל אחר דכל מוקצה שעיקר הנאתו ע"י מלאכה שהיא אסורה בשבת ומותרת ביום טוב כגון שחיטת בהמות מדבריות ובקוע עצים מן הקורות והסקה בשברי כלים ולשחוט עז העומדת לחלבה וכיוצ' בה כל אלה הן מוקצה האסור ביום טוב דממיל' הוא נאסר מפני המלאכה האסורה בשבת. אבל המוקצה שדרך הנאתו שלא ע"י מלאכה האסורה בשבת כגון הגבהת עצמות וקליפין מן השלחן וכגון חתוך נבלה לכלבים תמרי דעסקא כל אלה הם מוקצה המותר בשבת ואין צריך לומר ביום טוב ע"כ. וכל דבר שגמרו בידי אדם אינו מוקצה. ואית דבעי למימר שאלה התמרים שנותנין מים בגגית בע"ש או בעי"ט ונדחו על זה מיד או אי חזו להו בתר הכי בליל שבת או בליל י"ט שלקחו טעם היין מותר לשתותן ביום שגמרו בידי אדם שהו שם כפי הצורך.
כיצד הוא המוקצ' התרנגולת העומד' לגדל ביצים שור העומד לחרישה ויוני שובך ופירו' העומדות לסחורה והאוצר וכיוצא בהן הרי זה מוקצה ואסור לאכול מהן ביום טוב אם לא הכין אותו מבערב ויחשוב עליהן לאכילה אבל בשבת הכל מוכן ואין צריך הכנה.
חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין י"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה לי"ט לפיכך ביצה שנולדה בי"ט אחר השבת אע"פ שהתרנגולת עומדת לאכילה אסורה לפי שמאמש נגמרה הביצ' ונמצ' שבת מכינ' ליום טוב ואסורה בכל י"ט משום יום טוב אחר שבת וכן ביצה שנולדה בכל שבת משום שבת אח' יום טוב ואין ערוב מועיל להתיר המוקצה והנולד שאין ערוב מתיר רק טורח הבשול והאפיה, אבל דבר הבא מאליו אינו מתיר.
שיירי השמן ושיירי הפתילות מן הנר שכבה בשבת יש אוסרין אותן ביום טוב וכן נמי שיירי השמן והפתילות מן הנר שכבה בליל ראשון של ראש השנה אוסרין אותן ביום טוב שני ומביאין סמך מן הירושלמי. אך הר"ז ז"ל וה"ר אשר והבעל ההשלמה ז"ל מתירין.
<h2>דף ג:</h2>
וכשם שאסור לאכול הביצה שנולדה בי"ט כך אסור לטלטלה ואפילו נתערבה באלף כולם אסורות שהרי למחר יותר הכל ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. וספק שנתערב מותרת ואף על גב דיש לו מתירין משום דהוי ספק ספקא. וכתב הר"ר דוד ב"ר לוי ז"ל מיהו ביצה שנולדה ביום טוב שנתבשלה בשוגג בו ביום עם בשר ותבשיל הכל מותר חוץ מן הביצה שמניח עד למחר דהא ק"ל געולי ביצים מותרות דמיא דביעי הוא כלומר שאין נותנין טעם כלל. ועוד כתב שזה היה מעשה בלוניל בביצים שנולדו בי"ט והושמו בטפלה שקורין פנדה והתירו הכל חוץ מן הביצים ע"כ.
<h2>דף ד:</h2>
עצים שנשרו מן האילן ביום טוב אסור להסיקן מפני שהן נולד ואם נשרו בתוך התנור מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן דבדרבנן מבטלין אסור לכתחלה פי' והוא דליכא איסור תורה.
שני ימים טובים של גליות שתי קדושות הן ואינן כיום אחד לפי' דבר המוקצו' או הנולד ביום טוב ראשון מותר בשני אם הכינו לו. כיצד ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני חיה ועוף ודגים שנצודו בראשון יאכלו בשני וכל דבר המחובר לקרקע שלקטו בראשון או תלשו יאכלו בשני וכן כל כיוצא בזה.
ושני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל דבר אם לא לענין מת בלבד. אבל כל מוקצה ונולד בראשון אסור גם בשני. ונשאלה שאלה על מוקצה של אוצר וכיוצא בו אם נמלך עליו בי"ט ראשון ואמר הריני מכינו למחרת אי שרינן ליה ממה נפשך כיון דשתי קדושות הן כי היכי דשרינן בגוי שהביא דורון לישראל בדבר שיש במינו במחובר ביום טוב ראשון דשרינן ליה ביום טוב שני בכדי שיעשו. והשיבו דבמוקצה דאיכ' למגזר ביה דלמא מטלטל ושביק כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים בהא מחזי ודאי דאסור כדחזית ביוני שובך דלא סגי להו במכאן אני נוטל למחר עד דאמר זה וזה אני נוטל אבל במוקצה אחר דליכא למגזר האי גזרה כגון עצים ופירות של אוצר ודאי מחזי דמהני בהו הכנה דאמרינן מה נפשך.
<h2>דף ו.</h2>
אבל לענין מת אין הפרש בינם ובין שני ימים טובים של גליות שביום ראשון אף על גב דלא אשתהי יתעסקו בקבורתו עממין וביום טוב שני יתעסקו בו ישראל ויעשו לו כל צרכיו כגון עשיית המטה ותפירת התכריכין וקציצת הבשמים וכן כל כיוצא בזה שיום טוב שני לגבי מת כחול הוא חשוב ואפי' בשני ימים טובים של ר"ה. וכתב הר"י ומת ביום טוב שני לא יתעסק בו ישראל כדברי ר"ת אך בהרבה מקומות נהגו כדברי בכור שור שמתיר. והר"ף ז"ל כתב לא שנא אשתהי ולא שנא לא אשתהי ואפילו בשני ימים טובים של ר"ה כדאמרינן פ"ק דביצה. ומיהו ר"ת אסר גם כן ביום טוב שני מההיא דשבת דאסר להו לבני בשכר לפי שאינן בני תורה וגם אנו אין להחזיק עצמנו כבני תורה. ומיהו אשכחי' בדבר שהוא נאכל כמו שהוא חי דאין בו משום בשול גוים ואנו נוהגין בו היתר עכשיו גם לדידן אף על גב דאסר להו רבא לאותן שאינן בני תורה ביבמות אפילו הכי אנו נוהגין בו היתר עכשיו. ומורי רבינו יחיאל היה מחלק דלענין מת יש להחמיר משום דאוושא מלתא. עכ"ל הר"ף ז"ל. וקצת חכמי צרפת ז"ל מתירין ביום טוב שני לוית המת חוץ לתחום ואפילו על ידי רכיבה. וכן התירו חכמי בדר"ש ז"ל במת שהיה באקר"י ללוותו עד בדר"ש שנים מן הקרובים ולרכוב בדרך אך לא שבו אותו היום למקומם אך נשארו בעיר בדר"ש ביום ההוא ורבים העידו שנעשה כן בימי ה"ר משולם ז"ל. ונהגו בנרבונה שישראל נושאין המת אפילו ביום טוב ראשון עד הקבר וכן רוחצין אותו בלי ככר או תינוק והטעם משום דטלטול בעלמא הוא.
ולחמם המים לרחיצה גם כן מותר שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והוא דאיכא צורך יום טוב או צורך מצוה והא איכא שעיקר מנהג הרחיצה מקדם הוא לכבו' המת שלא יקוצו העם בריחו וימנעו מלהביאו ולפיכך נהגו לנקותו ולטהרו מכל טנוף וההוצאה הותרה נמי שלא לצורך היכא דאיכא נמי צורך יום טוב או צורך מצוה קצת והא איכא. אבל אחר יציאת נשמה מטלטלין אותו מן המטה לארץ על ידי ככר או תינוק משום דהוי כמחמה לצל. ועל ידי ככר מותר ואפילו בשבת כיון דליכא אלא אסור טלטול דרבנן משום כבוד הבריות דחינן ליה. ועוד שהוצאת המת היא מלאכה שאינה צריכה לגופה שפטו' עליה ובמקום מצוה מותר לכתחלה. וכל שאר דברים האסורין בראשון אסורין בשני אע"פ שהוא מדברי סופרים ואפילו בשני ימים טובים של גליות כשם שהראשון אסור בהספד ובתענית וחייב בשמחה כך בשני וכל המחלל יום שני אפי' לצאת חוץ לתחום מנדין אותו או מכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו.
מה שאין כן בביצה. דאילו בביצה חשבינן קדושה אחת לאוסרה בשיני. וכן פירות שנלקטו היום. אבל לעיניין מת חשבינן ליה שתי קדושות. [ד]ביום טוב שיני יתעסקו בו ישראל, דכי גזור רבנן ועשאום לחוק לעשות שני ימים לאו לעיניין מת לפי שאי אפשר לציבור לעמוד בה. לא אמרן. דביום טוב שיני יתעסקו בו ישראל, אלא דאישתהי. שמת מאתמול, אי נמי שמא ישתהא אם היא שבת למחר אבל לא ישתהי כגון שמת בו ביום ולמחר יכול לקוברו משהינן ליה. ויש מפרשין אכולה מילתא קאי אפי' אמאן דאמ' יום ראשון יתעסקו בו עממים ורב אשי דאמ' אע"ג דלא אישתהי לא משהינן ליה קאי איום טוב שיני לבד. למיגד ליה גלימא. לחתוך [לו] תכריכין. ולמיגז ליה אסא. אפי' מן המחובר. חזייה, רבינא לרב אשי דהוה עצוב. מיום טוב לחבירו ומתנה. אם חל יום טוב יום ה' ויום ו' ולא הניח עירוב ביום ד' יערב ביום [ה'] ויאמר, אם היו חול ולמחר קודש הרי זה עירוב ואם היום קודש ולמחר חול אני צריך עירוב. אבל בראש השנה דקדושה אחת הוא אינו יכול להתנות. אף בביצה. נולדה בזה מותרת בזה. הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. כיון דאיתקן להאי איתקן להאי. תוס'. אמ' ליה רב מרדכי לרבינא מנהרדעי לא תותביה למר בפי' שמיעא לי דמר לא סבר לה דנהרדעי. רב מרדכי היה תלמידו שלרב אשי כדאמ' [סוטה מו ב] רב מרדכי אלוייה לרב אשי וכול', עכ"ת. [ריבב"ן]
אפרוח שנולד ביום טוב אסור מפני שהוא מוקצה ועגל שנולד ביום טוב מותר אם היתה אמו עומדת לאכילה וקים ליה שכלו לו חדשיו דאי לא קים ליה שכלו לו חדשיו צריך להמתין עד שבעה ימים שלמים שהוא ליל שמנה וזולת זה אסור משום ספק נפל אבל על דרך זה מותר לפי שהוא מותר באכילה אגב אמו. ואם שחט אמו העובר מותר ביום טוב אע"פ שלא נולד. ועגל שנולד בשבת מותר ביום טוב דשבת ויום טוב שתי קדושות הן ומשום הכנה ליכא למסריה שהרי אם נולד ביום טוב עצמו מותר. ואפילו למאן דאמר שבת ויום טוב קדושה אחת הן מותר מידי דהוה אתרנגולת ואבהמה שמותר לשחטה ולאוכלה ביום טוב אחר שבת מפני שמערב שבת היתה מוכנת ליום טוב.
<h2>דף ו:</h2>
השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות הרי אלו מותרות משום דהוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה. ובאר הר"ז ז"ל ואפילו בי"ט אחר השבת.
בדק בקנה של תרנגולים מעי"ט ולמחר השכים ומצא בה ביצה מותר' בידוע שמאמש ילדה אותה שכל שתשמישו ביום נולד ביום ומאי ניהו תרנגולת ואע"פ שבדק מעי"ט שמא לא בדק יפה ואע"ג דבדק יפה יפה שמא יצתה רובה וחזרה ומותרת בי"ט ודוקא כדאית זכר בהדה אבל אי ספנא מארעא אפשר דילד' בלילא ואסור. ועד כמה כל דמשמע קלא ביממא עד שתין בתי אי איכא נהרא לא עברה וכן אי איכא מיצרא ואי איכא מברא עברה.
<h2>דף ז:</h2>
מי שהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום ונתקו ביום טוב והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח הרי זה מכס' בו ומטלטלו אבל אם העלה גוש עפר לא יכתוש אותו ביום טוב. וכתב ה"ר משולם ז"ל ואם בא לימלך אמור לו לך חפור ושחוט וכס' אין חוששין שמא ימלך ואע"ג דלית עפר מלמטה מותר משום שמחת יום טוב. ומי שאין לו עפר מוכן או אפר שיהיה ראוי לטלטלו הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמן עד לערב.
<h2>דף ח.</h2>
המכניס עפר בחצרו מעי"ט ויחד' קרן זוית הרי זה מוכן ועושה בו כל צרכיו. וכן אפר כירה שהוסק מעי"ט או אפילו הוסק ביום טוב כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה לפי שעדיין אש הוא ואם לאו אסור לטלטלו מפני שהוא נולד. וכת' רבי' משולם וזה לשונו שאם שחט שמוטב לכסות באפר כירה שהוסק ביום טוב ולא יכסה בדקר. וכן כתב ה"ר יצחק ז"ל וזה לשונו ואם שחט ולא מצא עפר רק שאין מוכן מכסה בו.
<h2>דף ח:</h2>
שחט בהמה חיה ועוף ביום טוב ונתערב דמן לא יכסה דמן עד לערב והבשר מותר שאין הכסוי מעכבין ואם יכול לכסות הכל בדקירה אחת יכסה. ובריה שהיא ספק חיה או בהמה וקראוה רבותינו ז"ל כוי אין שוחטין אותה ביום טוב ואם שחט לא יכסה דמו עד לערב והטעם שלא יבוא להתיר חלבו שיאמרו חיה ודאית היא אחר שעושין כסוי לדמו ביום טוב.
<h2>דף ט.</h2>
אין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב מפני שהוא כמתקן ואם הגביהן מעי"ט מוליכן לכהן בי"ט מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב והלש מעי"ט מה הוא עושה בי"ט חוזר ולש ביום טוב שיעור ומצטרף אותה בסל עם אותה שנילושה מעי"ט ומפריש או אוכל והולך ביום טוב ומשייר ממנה מעט להפריש ממנה חלה למוצאי יום טוב ומשייר מפת אחת בשביל כלם כיון שהלישה היתה ביחד בכלי אחד אבל גבי מצות שכל אחת ואחת היתה לישתה לבדה צריך שיור מכל אחת ואחת ומצרף כולן בכלי עד לאחר יום טוב ומפריש מאחת על כולן ועל כל מה שאכל. ומיהו נראה טוב שיפרוש מכל אחת מחתיכות של שיור חלה ולא מהני צרוף כלי למה שנאכל כבר ולפיכך אין צריך צרוף כלי על החתיכות רק שיהא שעור חלה בכל מצתה כשהיא שלמה והראב"ד ז"ל כתב וז"ל במקומותינו שנהגו ליתן חלה לכהן מפריש ואופה ונותן לכהן בין לקטן בין לגדול אף על פי שיצאה עליו טומאה מגופו מותר בה והוא שטבל או אפילו טומאתו בו שהרי יכול לבטלה ברוב ולאוכלה בימי טומאתו. ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלת חוצה לארץ אף בשלשה מעי"ט שאין נראה זה כמתקן שאין הפרשתה מעכבת שהרי יכול לאכול ולהפריש לאחר כך כמו שאמרו רז"ל חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש חלת חוצה לארץ אף על פי שאמרו שאוכל ואח"כ מפריש יש מי שהורה שצריך לשייר קצת יותר מכדי שיעור חלה שהוא מפריש לפי שצריך להפריש מן המוקף ויש מגדולי המורי' שהורו להקל גם בזה שאין צריך להפריש חלת חוצה לארץ מן המוקף עכ"ל הרשב"א ז"ל והלש ביו"ט מפריש חלתה ביום טוב ונותנ' לכהן ואוכלה אם הוא טהור. ואם נטמאת העיסה כמו עיסותינו היום לא יאפה החלה שאין אופין ומבשלין אלא לצורך אכילה זו לשריפה עומדת כיצד יעשה יניחנה עד לערב ותשרף ואם יום טוב של פסח הוא שאם יניחנה עד לערב תחמץ לא יקרא לה שם עד שתאפה כל העיסה ואחר האפיה יפריש חלת לחם. וכתב ה"ר יצחק ז"ל שאם שכח וקרא עליה שם תטיל להצונן.
<h2>דף י:</h2>
זמן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים הרי אלו אסורין שאני אומר אותן שזמן פרחו להן ואלו אחרים הן. וכל ספק מוכן מותר זמן שנים ומצא ג' הכל אסור ג' ומצא שנים מותרין. זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין שם אלא הן ואינן יכולין לפרוח אף על פי שיש שם קן אחר בקרן זוית בתוך חמשים אמה הרי אלו מותרין שאין המדדה מדדה אלא כנגד קנו בשוה.
<h2>דף יא.</h2>
השוחט בהמה מותר להפשיט עורה ולתתו לפני בית הדריסה שלא יפסד אבל לא ימלחנו שזהו עבודו ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה, אבל מולח הבשר עליו לצלי עד שימלחנו כלו מעט כאן ומעט כאן. אבל לא ימלח עליו לקדרה לפי שצריך מלח הרבה.
<h2>דף יא:</h2>
מסלקין תריסי חנויות כדי להוציא התבלין הצריכין לו ביו"ט. כתב הר"ף פירוש כעין תיבות שמסלקין המכסה מעליהן לתת עליו תבלין וכיוצא בו למכור, אבל כעין חנויות שלנו שהן בכותל הבית אסור הכל בין סלוק בין חזרה, ומה שאמר בגמרא דבתים הכל קאי אכלים כדפ"ה עכ"ל (הר"ש) [אולי צ"ל הר"פ]. ושל חנויות מסלקין ומחזירין אותן ביו"ט כדי שיוציאו תבלין שהוא צריך להם מן החנות ולא ימנע משמחת יו"ט, במה דברים אמורים בשיש להן ציר באמצע או שאין להם כלל אבל אם יש להן ציר מן הצד פר"ש ז"ל כאותן של דלתות בתינו שהן מלמעלה ומלמטה אסור גזירה שמא יתקע והוא כבונה, ושאין להם ציר כל עיקר אפילו בבית פירוש בכלי הבית מותר להחזיר.
השוחט בהמה ביום טוב מותר לתלוש צמרה שבצוארה ובלבד שישאר שם מסובך עם שאר הצמר. והשוחט עוף לא ימרטהו מפני שהוא דרכו ונמצא תולש ביום טוב. וה"ר משולם מתיר אף בעוף למרוט שהרי אף לאחר שחיטה תולש הוא וכיון שכן מה לי קודם שחיטה מה לי אחר שחיטה.
<h2>דף יב.</h2>
וכל מלאכה שאפשר לעשותה מעי"ט בלתי הפסד וחסרון טעם אסור לעשותה ביום טוב אפי' לצורך אכילה והטעם כדי שלא יהיה יום טוב כלו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב שלא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות ומזה הטעם הותרה ההוצאה ביום טוב ואף על פי שכל ההוצאה אפשר לעשותה מעי"ט אבל התירוה כדי שיוליך ויביא כל מה שירצה כדי להשלים חפציו בשמח' יום טוב ולא יהיה כמי שידיו אסורות. וכתב הר"ז ז"ל זה ההיתר אינו שוה בכל דבר אלא יש לו דרכים חלוקים זה מזה קטן ולולב וספר תורה והוצאת כלים אפילו שלא לצורך מלבוש וכן מפתח האוכלין כיון דאיכא צורך כל דהו אע"ג דליכא צורך אוכל נפש מותר לכתחלה אבל הוצאת מפתח של כלים שאין צריכין לו וכן הוצאת אבנים לבנין אסור. וה"ר יצחק ז"ל כתב שמפתח של כלי' אם לבו דוה עליו כשלא יוציאנו מות' לו להוציאו וההוצאה שהותרה צריך שלא ישא משואות גדולו' כדרך שהוא עושה בחול אבל נושא הוא על ידי שנוי ואם אי אפשר לשנות נושא בלתי שנוי על גבי בהמה לא יביא כלל שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.
<h2>דף יב:</h2>
מוללי' מלילו' ומפרכי' קטניות בי"ט ומנפח על יד ואוכל כלומ' מעט ואפי' בקנון והוא הכלי שראשו אח' רחב והשני כמו מרזב ונותנין הקטנית בראש הרחב ומתגלגל האוכל דרך המרזב והפסולת נשאר בכלי ואפילו בתמחוי והוא כלי העשוי כמו קערה גדולה אבל לא בנפה ולא בכברה ולא בטבלא והטעם שאין דרך לעשות באלה אלא הרבה ומחזי כמאן דעביד לצורך מחר.
<h2>דף יד.</h2>
אבל כל מלאכה שהיה בה חסרון טעם אם נעשית מאמש עושין אות' ביום טוב ועם כל זה אין תולשין את הירק ואין מלקטין פירות מן המחובר ואף ע"פ שבני יומן הן חשובין יותר והירושלמי סומך לזה הטעם דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות דומיא דמצה שהוא בתלוש וכל שדרכו לאכול אסור להריח בו במחובר שמא יבא לתלוש ולאכול אבל שדרכו להריח ולא לאכול מות' להריח שלא יבא לתלוש כדי להריח שהרי די לו ממנו בעודו במחובר מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון טעם אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב כגון שחיקת פלפלין המפיגין טעמן וכיוצא בהן. אבל מלח אינו נדוך אלא על ידי שנוי לפי שאפשר לעשות מעי"ט בלי חסרון טעם ואין שוחקים פלפלין ברחים שלהן אבל דכין אותן במדוכ' ככל התבלין. וה"ר יצחק כתב דוקא תבלין או פלפלין בשלא ידע איזו קדרה יבשל ביום טוב או בתבלין שמפיג טעמן אפילו ידע. והר"ף ז"ל כתב וז"ל לדוך שומין שמפיג טעמו יותר מדאי שרי כך פי' בתוספו' פ"ק דביצה ומיהו רב אלפס פסק כשמואל דאמר כל התבלין נדוכין כדרכן בלי שום שנוי חוץ ממלח. ולפי זה שרי לדוך פלפלין וכן כל תבלין ואפי' במדוכה של אבן ואפי' ידע מעי"ט דבעי לבשולי ביום טוב קדרה דבעיא תבלין אפילו הכי שרי ואפילו הרבה ביחד. ומיהו לדוך פלפלין בתוך הרחים שלהן שקורין מול"יניט אסורה דמחזי כעובדי דחול כיון דמיוחד לכך כדאיתא פר"ק דביצה. ומנהג העולם כששוחקין פלפלי' אף במדוך של אבן לעשו' בו שנוי קצת דרך הטיה או לדוך מעט מעט. ושמא היינו טעמא משום דמתוך כך הם זכורים שלא לדוך יותר מצורך יום טוב אף ע"פ שנדוכין יחד כולן אע"ג דשרי לבשל כמה חתיכות בשר בקדרה אחת אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת והתם היינו טעמא משום דבשול אחד לכלם אבל גבי שחיקת פלפלין הדבר ידוע שאין כולן נדוכין יחד. הלכך אם היה שוחק פלפלין הרבה יחד אף ע"פ שיש צורך למקצתן אין שחיקה אחת מועלת לכולן ואם כן לא דמי לקדרה. ופסקו התוספו' כתרי לישני שבתלמוד להחמיר ולאסור היכא דידע או בתבלין שאינו מפיג טעמן עכ"ל. ירושלמי הדין סקריא אסור למעבד ביומא טבא דלא מפסיק בגימיה פי' סקריא מוליאתא שקורין קומפינד"ורא. גזרה שמא יחתוך חוט התפירה אלא כיצד יעשה יתקן מעי"ט חוט משזר וישימהו בחודה של מחט ויזהר שלא יחתוך החוט מן החודה של מחט שאי אפשר שלא יחתכנו שלא יהיה בה כי אם חציו וכל מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט אסור לעשותן בי"ט. כך כתב הראב"ד ז"ל ואין כותשין הריפו' אם לא על ידי שנוי כגון במכתשת קטנה. ואין עושין גבינה ביום טוב לפי שאין מפיג טעמו והר"ף ז"ל כתב אם כן היה אפשר לעשות מעי"ט וכיון דאפשר אין לעשותו ביום טוב ולא דמי לשאר אוכל נפש כגון אפיה ובישול וכיוצא בהן דמותר דהתם א"א לעשותו מעי"ט לפי שהתבשיל מפיג טעמו וגם אפיה החמה טובה לאכול יותר מן הצוננת ולפי שיש חלוק בין אפשר לאי אפשר גבי אוכל נפש ניחא הא דמקשינן גבי ההיא דשמא יעלה ויתלוש ומה בכך אוכל נפש הוא מידי דהוה אאפיה ובשול. ולפי' זה ניחא דאפיה ובשול א"א לעשותו מעי"ט אבל תלישה אפשר לעשותה מעי"ט בלא קלקול כלל ומה שמקשי' בתוספו' מההיא דר' יהוד' דמחלק בין מכשירין שאפשר לעשותן למכשירין שאי אפשר לעשותן מכח פסוק משמע הא גבי אוכל נפש ליכא חלוק כלל בין אפשר לאי אפשר מדלא מקי' קראי שמחלקין לדין אפשר לשאי אפשר בין לענין אוכל נפש גופא י"ל דלענין אוכל נפש גופא לא בעי קרא לחלק בין אפשר לשאי אפשר דמסבר' נפקא לן דלא קרי ביה התירא אך אשר יאכל לכל נפש יעשה היכא דאפשר לעשות מעי"ט בלא קלקול כלל דמשמע יעשה לכם דעשייה דיום טוב צריכ' לכל נפש והיינו היכא דלא אפשר בלא קלקול כלל כדתריץ בתוספות רבינו יהוד' ואפילו לפי' הירושלמי דדריש אך שלא לקצור וכן לפי' הקדוש רבינו נתנאל ז"ל דמייתי הירושלמי דלא שרי מלאכ' כ"א מלאכות דשייכי גבי מצה איכא נמי לפרש טעמ' דקרא משום אפשר כי היכ' דמפרש ר"י גבי מכשירין וא"ת לפי' זה היכי שריא טחינת תבלין היכא דאפשר לעשות מעי"ט כגון דידע מאי בעי בשולי מעי"ט וגם אינו מפיג טעמו כדמפרש הרי"ף ז"ל כשמואל דשרי הכל חוץ ממלח והיכי שרי ליה לפי מה שפירש גבי אוכל נפש יש חלוק ושמא יש לפרש כיון דעקר התבלין לתקן התבשיל והתבשיל אי אפשר לעשותו מעי"ט הלכך תבלין נמי שרי ומיהו אמוראי קמאי דהו' אסרי בתבלין שאינו מפיג לא סבירי להו האי סברא עכ"ל הר"ף ז"ל.
אין עושין גבינ' בי"ט שאם גבן מעי"ט אין בזה חסרון טעם. וכתב ה"ר שמואל שקילי ז"ל דבחלב חלוב מאתמול מיירי ואז באמת אם גבן אותה מאתמול היתה חשוב' יותר ובירושלמי מהו להעמיד חלב אם אתה אומר כן אף הוא חולב ומעמיד בי"ט ולחלוב בי"ט ודאי אסור ואע"פ שהחלב בן יומו הוא החשוב בטעם מכל מקום על דרך הבריות החלוב מאתמול הוא המעולה ואפילו לחלוב ולגבן אסור ואף על גב דלגבינה חלב בן יומו מעולה בו כיון דאולודי אוכלא הוא אסור. וכתב הר"ף ז"ל ולא דמי לשאר אוכל נפש כגון אפיה ובשול וכיוצא בהן דמותר דהתם אי אפשר לעשותן מעי"ט לפי שהתבשיל מפיג טעמו וגם אפית החמה טובה לאכול יותר מן הצוננת ואין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ומשקין שזבו מעצמן אסורי' לפיכך אסור לסחוט אשכול של ענבים לצורך חרדל או דבר אחר אם לא לתוך הקדרה שיש בה אוכל. וכן לחלוב אסור אם לא לתוך האוכל שאין מלאכת אוכל נפש אלא באוכל נפש כמו שמבואר בירושלמי כתוב ושמרתם את המצות הבא לאוכל כאוכל דמי ולפיכך מותר וכתב הראב"ד ז"ל שאם האוכל עומד למשקה אפילו לתוך הקדרה אסור. נראה לפי דעתו שאסור לאכול מהאשכול העומד למשקה ותימה הוא. וה"ר משולם ז"ל כתב דלא שנא עומד למשקה ולא שנא עומד למאכל לתוך הקדרה מותר לפי שאין זה אלא כמפרר אוכל לתוך אוכל שמותר אבל לתוך הקערה לא כלומר שאין בה אוכל והוה ליה משקה ואסור. וכן חולב אדם לתוך הקדרה בי"ט ויש שהחמירו בדבר זה אם העז עומדת לחלבה שמאחר שהעז מוקצת חלבה גם כן מוקצה. וי"א דאפילו עומדת לחלבה אין חלבה מוקצה אם אינו עומד לגבן וליבש הגבינות לסחורה דומיא דתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולגדל אפרוחים וכן דעת הר"ז ז"ל.
<h2>דף יד:</h2>
וכן הבורר קטנית ביום טוב בורר כדרכו בחיקו או בתמחוי אבל לא בנפה ולא בכברה ולא בטבלא בד"א כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל אם הפסולת מרובה על האוכל בורר האוכל ומניח את הפסולת ובין כך ובין כך בורר לפי מה שיהיה טורח מעט. אין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר ונראה מדברי הר"ש ז"ל שאסור לשחקו בי"ט וגם כן אסור למתקו בי"ט אחר שאפשר לעשותו מעי"ט וכתב ה"ר אשר ז"ל שהגרגיר שקורין ארוג"א אסור לעשותה בי"ט לפי שהעשויה מבערב טובה. ירושלמי השום והשחלי' נדכין בי"ט אבל נותנים ביצה במסננת של חרדל והוא מסתנן מאליו ואם היתה משמרת תלויה מותר ליתן בה יין בי"ט אבל לא יתלה לכתחלה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ומערים ותולה המשמרת לתלות בה רמונים ואח"כ נותן בה שמרים.
<h2>דף יז.</h2>
וקדרה אחת מלאה מותר כדתני' ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. והר"ף ז"ל כתב פי' והשאר לצורך חול והא דתני ואם הערי' אסור התם בקדרה לבדה כך פי' בתוספות פ"ק דביצה וכן יש להזהר שלא לשחוט מיום טוב לחברו דשמא השני חול ואפי' בשני ימים טובים של ר"ה אף על גב דקדושה אחת הן היינו להחמיר ולא להקל. ועוד דעתה יום ראשון עיקר אך אם אוכל מן העוף או מן הבהמה קצת בו ביום שרי. אבל לאפות ולבשל מי"ט לחברו אסור אפי' כשאוכל בו ביום דלא שייך ביה האי טעמא עכ"ל הר"ף והתירו ז"ל להערים במקום שיש בו הפסד ממון או חסרון טעם כגון לשחוט בהמה מסוכנת או להעלות אותו ואת בנו שנפלו לבור או למלא התנור פת שתהא נאפת יפה ואע"ג שאינו צריך אלא לככר אחד מפני שהפת יפה כשהתנור מלא. והרי"ף ז"ל כתב מיהו כירה שקורין פוני"יר אסו' לאפות בה כי אם לצורך דלא שייך בה האי טעמ' ואפי' בתנור נמי היינו בתנוריה' שהם קטני' אבל בשלנו הגדולים לא עכ"ל וכן נמי מותר למלוח כמה חתיכות בשר ואף ע"ג שאינו צריך אלא לחתיכה אחת וכן כל כיוצא בזה והאופה מי"ט לחול כתב הרי"ף שאינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחי' דחזי ליה השתא נמי פטור. ורבינו אפרים ז"ל כתב דלוקה דלא אמרינן הואיל.
<h2>דף יז:</h2>
ולא הותרה מלאכה לצורך אוכל נפש אלא כדי ליהנות בה ביום טוב ואם הותיר מותר המותר בחול דהכי איתא בירושלמי אין הכנה לחול ואסור להערים בדבר זה ואם הערים הכל אסור שהחמירו במערים יותר מן המזיד והטעם שהמזיד יודע שפושע ויתן לבו לשוב והמערים חושב לעשות בהיתר ולא ישוב לעולם. כתב ה"ר יצחק ז"ל וזה לשונו ואין מערימין לבשל ביום טוב קדר' אחת לבדה ואם הערים אסור. ובהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית מבעוד יום.
<h2>דף כא.</h2>
בהמה המשותפת עם הגוי שוחטין אותה בי"ט לפי שאי אפש' לאכול ממנה כזית בלא שחיטה פי' ואף על פי שיש להן ב' בהמות אם אינן שוות בדמיהן שיאמר לו הגוי טול איזה מהן שתרצה אבל עסה משותפת עם הגוי אסור לאפותה שאפשר לחלקה בבצק פי' ואע"פ שאמרו וממלא' אשה תנור פת בזה אסו' לפי שאין פת הגוי ראוי לישר' וכת' בירושלמי העושה עיסתו עם הגוי פטור מן החלה, ויש מעמידין הירושלמי כשהגוי עומד עליו שהדב' מפורס' שידו באמצע והרמב"ם כתב שאם יש בחלקו של ישראל שעור חלה חייבת בחלה ובני החיל שבידם להטיל טורח תקון מזונותם על ישראל שנתנו קמח לישרא' לעשו' להם פת בי"ט אם כשנותנין ממנה פת לתינוק אין מקפידין מות' לאפותה בי"ט שכל פת ופת ראוי לתינוק והם כמו שמזונותן עליו ויש עוד לחוש שאם ימאנו לתקן להם מזונותיה' שיחטפו להן מה שתקנו לצורך יום טוב וימנעו משמחת יום טוב ולפיכך הקלו להם חכמים ז"ל וכן עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה אופין אותה בי"ט דכיון דמזונותן עליו אמרינן דכל פתא ופתא חזיא לרועי' אבל עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה אינה נאפת ביום טוב דלענין מלאכה הלכה כרבי יוסי דאמר לכם ולא לכלבים אך בזמן שאין בדבר רק טלטול בעלמא בלא מלאכ' כגון חתוך דלעים וכיוצא בהן מותר בשביל בהמה והרב ר' זרחיה ז"ל כתב דודאי נראה הלכה כרבי עקיבא דכל נפש במשמע ואפילו נפש בהמה ומביא ראיות גדולות לדבריו. אמנם בעיסת כלבים מודה רבי עקיבא כיון דאפשר להו לכלבים בעסה בלא אפיה לא טרחינן לה במלאכ' יתרה אלא בזמן שהרועים אוכלין ממנה וכן הדין בעיסת גוי או שפחה שמזונותם עליו שכל זמן שישראל אוכל מפתן או מתבשילן נאפת בי"ט. אבל אין ראוי ליחד להם פת או מנה לבדם. וכן ראוי להזהיר לאלו שאופים פתן בתנורי הגוים ונותנין שכרם פת או ככר שלא ייחדו לו אותו ככר עד אחר האפיה כדי שלא יהיה טורח האפי' ועשית הככר וטלטולו ידוע ומפורסם שהו' בשביל הגוי אך אחר האפיה נותן לו בשכרו איזה שירצה לפי שכל ככר ראוי לישראל והוי כמי שמזונותן עליו ואח' אשר לא יאפה לו הפת אם לא יתננו חלקו.
<h2>דף כא:</h2>
מי שהיתה לו בהמה מסוכנת שוחט' ביום טוב להאכיל לגוים או לכלבים לפי' אין מזמנין הגוי בי"ט גזרה שמא ירבה בשבילו והירושלמי מתיר אם אין מכירו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו. אבל אם בא הגוי מאליו אוכל ממה שהכינו כבר בשביל עצמם עמהם. וכן העושה לעצמו והותיר מאכיל המותר לגוי או לבהמה. והמבשל לגוי או לבהמה אינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים דחזי ליה.
ושריית המורסן לתרנגולין מותר ובלבד ע"י שנוי לפי שהדבר קרוב לגבול רחיצה וסיכה הרי הן כאכילה ושתיה ועושין אותן בי"ט שנ' אך אשר יאכל לכל נפש כלומר לצורך הגוף. פי' שזה הדבר השוה לכל נפש לפיכך מחמין חמין בי"ט ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומותר להחם הרבה מן המים דומיא דממלאה אשה קדרה בשר. ועל זה הורו חכמים הראשונים במקום שיש תינוק שיש צורך לרחוץ כל גופו שנותנין מים הרבה להחם להדיח הקערות ומי השירים רוחצין גוף התינוק אבל במרחץ אסור אפי' פניו ידיו ורגליו וכן נמי כל גופו בחמין שהוחמו בי"ט משום גזרת מרחץ. ובירוש' פרק י"ט מתיר כל גופו אבר אבר ובחמין שהוחמו מערב י"ט רוחץ בהן כל גופו בי"ט שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד. והר"ף ז"ל כתב מיהו בשבת פרק כירה אסר רחיצה בשבת אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת משום גזרת חמין שהוחמו בשבת א"כ אפילו ביום טוב מני לא שנא כיון דביום טוב עצמו אסור מדאורית' לרחוץ כל גופו כדאמר בתוס' על מחם אדם חמין לרחוץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו משום גזרת מרחץ. ובתוספת' פירש טעמא משום דלא הוי דבר השוה לכל נפש דאין לרחוץ כל גופו כי אם למעוננים וכן מההיא דביצה דפי' חמין דמוקי' לה להזיע קודם גזרה משמע אבל כל גופו אסור לרחוץ ביום טוב כמו בשבת וצ"ע ברב אלפס ובס"מ גדול. עד כאן לשון הר"ף ז"ל.
<h2>דף כב.</h2>
ואף על פי שהותרה הבערה שלא לצורך אכילה הכבוי אסור לעולם ואפי' היתה ההבערה לצורך לפי שהכבוי מלאכה ואין בה צורך אכילה לעולם. וכשם שאין מכבין האש כך אין מכבין הנר ואין מסלקין פי הנר למעלה כדי שיכבה ואין מסירין שמן מן הנר ואין מסירין פתילה דולקת מן השמן לפי שגורם לכבותו ואין חותכין ראש הפתילה בכלי אבל נופץ ראש הפתילה בידו בין שדולקת והחשיך אורה מפני הפחם בין שאינה דולקת כדי שתדלק יפה. והראב"ד ז"ל כתב דאפי' בכלי מותר כגון במחט מדקאמר בגמרא ומוחטין אבל בעינן שיעשה בכלי וה"ר יצחק ז"ל כתב ולא יחתוך פי ראש הפתילה בכלי אלא ביד. וקינבא שרי פר"ת והרי"ף ז"ל אגודה של עצים שהדליק' ויש מהן שלא אחזה האור שרי לסלקן מן האור והר"ף ז"ל כתב דווקא אותם שלא אחז בהן האור אבל אותן שאחז בהן האור אסור להסירן מן האש אף על פי שאינו מכבה אותן. ויש מפרשים קינבא מוקיר. ויש מפרשים להסיר הפחם מראש הפתילה אף על פי שנכבית ע"כ. ובספר השלחן שחבר ה"ר גרשום ז"ל מתיר גם כן להסיר מנר השעוה אף על פי שהוא דולק שהשעוה גם כן מחלקים דקים מדובקת ואינה כמו השמן שהכל גוף אחד. אין מכבין הדליקה להציל ממון אלא מניחו ויוצא. ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה אבל עושה מחיצה בידו ולא בדבר אחר בינו ובין הנר או מוציאו לבית אחר ואם אי אפשר באחת מכל אלה ימתין עד שתכבה מאליה ומותר לטלטל הנר והוא דולק ואין חוששין שמא יכבה בשביל הטלטול. ואסור להניח הנר על גבי האילן מעי"ט שמא יעלה באילן ויתלוש עליו או פריו והוי פסיק רישיה. וכל תשמיש במחובר אסור משום האי גזירה ודוקא למעלה משלשה אבל למטה משלשה מותר. מותר להלך על גבי עשבים בשבת.
ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הבית או הקדרה או הפת שהכבוי בידים לעולם אסור שלא מצינו אותו צורך אוכל נפש.
ובראשון מותר לכחול את העין ע"י גוי ואע"פ שמסייע לו בפתיחת העין ובעצימתו אין בכך כלום. ובשני מותר לכחול ואף על פי שאין שם חולי.
<h2>דף כב:</h2>
ומותר לכבד הבית ואע"פ דאפשר לאשויי גומות דבר שאין מתכוין הוא ולא הוי פסיק רישיה. וה"ר משולם נוטה לאסור וכן הר"ש ז"ל ובהלכות שבת תמצא זה מבואר אבל הרבוץ מותר. גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. פירוש ספסלים קטנים שאפשר להגביהן כיון דלא מתכוי' מותר לגררן אבל גדולים שאי אפשר לגררן בלתי לעשות חריץ אע"ג דלא מתכוין אסור משום דהוי פיסיק רישיה. וה"ר משולם כתב דעתו כך כתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל בפרק כל שעה גבי אפשר ולא קא מכוין או לא אפשר וקא מכוין וכו'. וכל שכן העגלה שעושין לקטנים מפני שהיא כובשת.
<h2>דף כג:</h2>
וצדין חיה או עוף מן הביבר' בי"ט ונותנין לפניה' מזונו' ומתירין פקיעי עמיר ומהלקטין לתרנגולין.
ובצידת דגים אפשר לומר דטעם האסור משום תלישה מן המחובר שהיא אסורה ביום טוב כדאמרינן פרק כלל גדול מאן דצייד כוורא חייב משום קוצר.
דגים ועופות וחיה שהן מוקצה אין נותנין לפניהם מזונות ואין משקין אותן ביום טוב שמא יבא ליקח מהן וכל שאסור לאוכלו או להשתמש בו מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו. ולפרש"י ז"ל דוקא דגים שאין מזונותן עליו.
<h2>דף כד:</h2>
וכל שהוא מחוסר צידה עד שיאמר הבא מצודה ונצודנו הרי זה מוקצה ואין צדין אותו ביום טוב ואם צד אותן לא יאכלו אבל אפשר לצוד דגים מעי"ט ולהניחן בתוך המצודה במים ומותרין. ואין נותנין מזונות לפני המחוסר צידה וכל שאין צריך צידה הרי זה מוכן וצדין אותו ביום טוב ואוכלין אותו כגון חיה ועוף שקננו בפרדס סמוך לעיר ילדיהן כשהם קטנים שאין צריכין צידה ודעתו עליהם אין צריכין זמון. אבל האם אסורה על כל פנים ולא יועיל בה זמון אחר שהיא צריכה צידה.
מצודות חיה ועוף שפרשן מערב יום טוב לא יטול מהם ביום טוב אלא אם כן יודע בודאי שנצודו מערב יום טוב אבל בספק אסור. ואף על גב דשחיטה ואפיה מלאכות גדולות מצידה ומותרות הטעם בהיתרן לפי שיש בן חסרון טעם אם יעשה מאמש מה שאין כן בצידה.
בפירות שנלקטו או בביצה שנולדה ביום טוב הראשון של ראש השנה והוא ביום ה' בשבת לפי ששני ימים של ראש השנה אינן קדוש' אחת אלא משום גזרה דהא אנן בקיאינן בקבועא דירחא הלכך די לנו שנאסור אותו הדבר לעצמו של יום טוב שני ששני הימים הן כיום אחד כיומא אריכת' ולא נאסור אותו ליום השבת משום גזרה אחרת דהכנה שאין לנו לגזור שתי גזרות זו אחר זו וכל דבר שהוא גזרה לגזרה. אמנם יש מן החכמים חולקין על זה בשני ימים טובים של ראש השנה. כתב הר"ף ז"ל דיני הנעשה מאליו גם שנעשה בידים רק שהביאו הגוי בשבילו או בשביל גוי אחר ובזה יש שלשה דרכים. האחד אם יש בו חשש דמחובר או דצידה כגון פירות שיש במינן במחובר או דגים ועופות ויש בהן חשש שנצודו היום אם אינו יודע שנתלשו הפירות או נצודו הדגים מעי"ט אז ודאי בראשון אסור לכל אדם דמוקצה אסור לאותו היום השני אבל ביו"ט שני מותר מיד גם בלא כדי שיעשו בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ר"ה וכן מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב אסור גם ביום טוב שני. אך למוצאי יום טוב שני מותר בלא כדי שיעשו כיון שנעשה ממילא או בשביל גוים. השלישי אבל אם אין בו חשש דמחובר או דצידה כגון פירות שאין במינן במחובר או כגון דגים של ים ממקום שהוא רחוק מן הים יותר ממהלך יום אחד אז מותר גם בראשון מיד כיון שלא הביאם הגוי בשביל ישראל. הנה פרשתי לך דברים הנעשין מאליהן או שעשאן הגוי בשביל גוי ומידתם שוה בין לפר"ש בין לפר"ת. אבל אם הביאם הגוי בשביל ישראל יש בזה ג' דרכי'. האחד אם יש בו חשש מאסורא דאוריית' כגון מחובר או צידה אסור גם לשני הימים עד כדי שיעשו למוצאי יום טוב ואפילו לשני ימי טובים של גליות כדפריש ואפילו לישראל אחר שלא הובאו בשבילו אסורין. השני דאם הוא דבר שאין בו חשש דמחובר או דצידה אלא חשש דחוץ לתחום ובשביל ישראל הוא בא אז ישראל אחר מותר בו ביום כיון שלא הובאו בשבילו אבל לאותו שהובאו בשבילו אסורי' עד למוצאי יום טוב שני דכיון שהובאו בשביל ישראל איכא למיחש שמא יאמר לגוי לך והבא לי בשביל יום שני אי שרינן ליה בשני אבל לישראל אחר שלא הובאו בשבילו הוא מותר ביום ראשון מיד דכיון דאסור חוץ לתחום אינו כי אם מדרבנן די לנו שנאסור לזה שהובאו בשבילו. אבל רבינו יצחק פירש דבירושלמי דטעמא שפירש רבי' שמעון דבעינן בכדי שיעשו היינו משום דלא יהנה ממלאכת י"ט. ורבי' יהודה היה אומר דכל מידי דאכילה אסור גם כשנעשה בשביל גוי גזרה שמא יעשה המלאכה דגזרינן פירות הנושרין גזרה שמא יעלה ויתלוש. והא דאמרינן פרק כל כתבי היינו במידי דלאו לאכילה שאינו להוט אחריו כל כך אבל במידי דאכיל' דלהוט אחריו יש לחוש ולאסור. ולפי חלוק זה יש לאסור' דב' הנצוד או הנלקט בשביל גוי אם יש בו חשש דמחובר אסור גם מיום טוב לחברו וצריך להמתין עד כדי שיעשו למוצאי יום טוב דאיכא למיחש ולמגזר שמא ילקוט ורבינו יהודה ורבי' יחיאל ז"ל היו נוהגין איסור בדבר. ודבר שאין בו חשש כי אם מחוץ לתחום אסור לכל בני הבית דאין אנו יכולין לומר לא בא בשבילן אלא בשביל בעל הבית דודאי אדעתא דכולא ביתא אתו כדאמרי' גבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתו. וכמדומה לי שהתיר רבי' יחיאל ז"ל בשני ימים טובים של גליו' גביני' שהובאו מחוץ לתחום גם לאותו ישראל שהובאו בשבילו. והיה אומר דאפילו כדי שיעשו לא אשכחן בדבר הבא מחוץ לתחום אך לעני' מחובר וצידה ובשביל ישראל יש להחמיר ולאסור עד מוצאי יום טוב בכדי שיעשו עכ"ל הר"ף ז"ל.
<h2>דף כה.</h2>
אבל הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים הרי אלו מותרין לפי שבודאי מעי"ט נצודו שהרי סכר אמת המים שלא יוכלו ליכנס עוד דגים רק אותן שהיו שם באותו הפרק.
אווזין ותרנגולין שבבית מותרין הן ואין צריכין זמון אבל יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בפרדס ובטפיחין הרי הן מוקצה וצריך לזמן אותן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל אבל צריך לנענע.
מי שהיתה לו בהמה מסוכנת שוחטה ביו"ט להאכיל לגויים או לכלבים.
<h2>דף כח.</h2>
וכן אסור לעשות בית יד בכלי בבשר כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אבל עושה הוא ביד ומותר לעשות סימן בבשר שלא ימיר אותו הנושא כגון דמחתך אתלת קרנתא.
אין משחיזין הסכין במשחזת שלה אבל משחיזין אותה על גבי העץ או החרס או על האבן וכתב ה"ר יצחק ז"ל ואין מורין כן לרבים כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת שלה ודוקא שיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אסור שמא ישחיזנה במשחזת והראב"ד ז"ל כתב אסור משום דמתקן מנא. והבעל ההשלמה כתב דלהעביר שמנינות להשיאה על גבי האבן אבל לחדדה בשל עץ דוקא או להשיאה על גבי חברתה. ולפיכך אסור לראות סכין לעם הארץ כשירצה לשחוט שמא תמצא פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בשביל הפגימה וילך ויחדדנה במשחזת. ובה"ג פירש דלמא אתי לאתויי חוץ לתחום ואם תלמיד חכם רואה סכין לעצמו ומשאילה לאחרים.
<h2>דף כח:</h2>
שפוד שנרצף כלומר שנעקם אין פושטין אותו ואפי' ביד וכתב ר"ש ז"ל הטעם משום טורח שאינו צריך הוא. והר"ז ז"ל כתב משום דמשוי ליה מנא. שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו. פי' ואפי' על גבי הבשר שנשאר עליו אחר הסרת הצלי ממנו אלא שומטו בקרן זוית ושוב לא יטלנו אם לא לצורך גופו או לצורך מקומו.
וכל מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אסור לעשותן ביו"ט, כך כתב הראב"ד.
<h2>דף כט:</h2>
אין שונין לרקד הקמח בי"ט פי' פעם שניה אם לא על ידי שנוי כגון שירקד מאחורי הנפה אם לא נפל בתוכו צרור או קיסם והטעם משום דהוי דלא צרי' והראב"ד ז"ל כתב שפעם שניה מרקדין אותו ביום טוב אם לא נפל בו צרור או קיסם אבל אם נפל בו צרור או קיסם אין שונין לרקדו משום דמחזי כבורר ואם שנה מותר. וה"ר יצחק ז"ל כתב ושונין קמח ביו"ט אגבא דפתורא לפי שהוא שנוי לפי שדרכן לרקד בתיבה או בעריבה והר"ף ז"ל כתב ושונין קמח פי' לרקד בכלים על ידי ברוטי"ל בלע"ז ופירשו התוספות דאפי' בפעם ראשונה. ונהגו העולם לעשות על ידי גויים וכן נכון לעשו' על גב השלחן ולא תוך התיבה ולא בערב' ולא בגגית.
הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואפילו הוא גוי ונוטל ממנו כל מה שירצה במנין והוא שלא יזכור לו דמים ולא סכום מנין כלומר תן לי עשרה ויהיה לי אצלך עשרי' אבל לוקח סתם ובלבד שלא יהיה מאותו המין במחובר או תהיה צורתו מוכחת עליו שמאמש נעקר או נתלש וביצים אסורין ליקח מן הגוי ביום טוב שמא נולדו בו ביום. והולך אדם אצל פטם הרגיל אצלו ולוקח ממנו בהמה או עופו' וכל מה שירצה והוא שלא יזכיר לו דמי' ולא סכום מנין. והלואת יום טוב תובעין אותה בדין כדי שלא לימנע משמחת יום טוב. והולך אדם אצל נחתום הרגיל אצלו ואפילו גוי ונוטל ממנו פת כל מה שירצה ואפילו נטחנו החטים ביום טוב כיון שלא נעשית הטחינה בשביל ישראל מותר שאין החטי' מוקצי' מחמ' אסור שהרי ראויין הן לכוס או לעשו' מהן דייסא. וגם משום חשש עצים שהן מוקצים או נעשה בהן בקוע דיש שבח עצי' בפת אין לאוסרו דלא אמרו יש שבח עצים בפת אלא באסורי הנאה דהא אמרינן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה. אבל בשבת יש אוסרי' לעשו' כן לפי שהיה קמח בין השמשות ולא היה ראוי לאכילה אלא על ידי אפיה או בשול שאסור לעשו' בשבת והרי הוא עצמו כעצים דאסורא שהן עצמן אסורין הכא נמי הפת עצמה אסורה.
<h2>דף ל.</h2>
ערמות התבן ואוצר של עצים אין מתחילין בהן ביום טוב אלא אם כן הכינם מבערב לפי שהן מוקצה. ואם היה תבן מעורב בקוצים שהרי אינו ראוי אלא לאש הרי זה מוכן. קוץ רטוב הואיל ואינו ראוי להסקה הרי זה מוקצה ואסור לעשות ממנו שפוד לצלות בו בשר וכיוצא בזה.
<h2>דף ל:</h2>
נוטלין עצים הסמוכין לדפני הסוכה ומסיכין בהן אבל אין מביאין עצים מן השדה ואפילו היו מכונסים שם מבערב אבל מגבב הוא מהשדה שלפניו ומדליק שם. ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד ואפילו היתה מוקפת שלש לשם דירה ובלבד שתהי' לה פותחת ותהיה בתוך התחום. ואם חסר אחת מכל אלה הרי זה מוקצה. עלי גפנים ועלי קנים אף על פי שהן מכונסי' בקרפף אם הרוח יכולה לפזר אותן הרי הן כמפוזרין ואסורין ואם הניח עליהן כלי כבד מעי"ט הרי הן מוכנין.
<h2>דף לא.</h2>
אין מבקעין עצים ביום טוב לא בקורנס ולא במגל ולא במגרה אלא על ידי שנוי כגון בקופיץ ובצד החד ולא בצד הרחב שלו מפני שנרא' כקרדום והטעם מפני שהרי אפשר לבקוע מעי"ט ואע"פ שאסרוהו מכל וכל שאין קבע להסקה ואפשר שמא יפגע עץ עבה שלא יוכל להדליקו וימנע משמחת יום טוב. והר"ף ז"ל כתב כדמפליג בביצה בין נקבות שלו ובית זכרות שלו. ובתוספות פי' דאין אנו בקיאין מהו זכרות ומהו נקבות והכל אסור ומכל מקום נראה דלבקע בסכין שרי. וכיוצא בדברי' אלו שיכול לעשות בחול אסור. ואין מטלטלין העצים לשום דבר כגון לסמוך בהן הקדרה או הדלת וכיוצא בהן אלא להסקה בלבד.
אין מבקעין עצים מן הסואר של קורות ואפילו להסק בלא בקוע אסור דמוקצין הן מחמת חסרון כיס מפני שהן עומדות לבנין ובזה אפילו רבי שמעון מודה ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט מפני שהוא נולד.
<h2>דף לא:</h2>
בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת ומפרש בגמ' והוא שלא יהיה הסתימה חשובה שלא יהיה בה אסור תורה על הסתירה. וקשרי החבלים שעושין בדלתות הכלים כגון שדה תיבה ומגדל מתיר ומפקיע רוצה לומר סותר גדולת החבל וחותך ואין בזה משום סותר לפי שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וזהו שאמרו ז"ל חותמות שבכלים [מתיר ומפקיע וחותך אבל] בקרקע כגון דלתות בור ודות מתיר אבל אינו מפקיע ולא חותך משום סותר.
<h2>דף לב.</h2>
וכן כלים שנשברו ביום טוב אסורין להסיקן מפני שהן נולד. אבל מסיקין בכלים שלמים או בכלים שנשברו מעי"ט שהרי הוכנו למלאכה אחרת מבערב כיוצא בו אגוזים ושקדים שאכלן מעי"ט מסיקין בקליפתן ביום טוב אכלן בי"ט אין מסיקין בי"ט.
ואין פוחתין הנר כלומר יעשה בית קבול לנר של טיט שקורין קרושו"ל פירו' שהוא כלי לצורפי הזהב ואין עושין פחמין בי"ט ויש שואלין ותיפוק ליה משום מכבה ויש לומר שאין זה אלא גורם לכבוי לפי שאין מכבין הגחלים במים. רק מכסין אותן בעפרותיהם ומתכבין מאליהן ואף על פי שיעשה אותן לצורך אוכל נפש אסור כיון שאפשר לעשותן מאמש ועוד שאפשר לו לבשל בעצים שעושה מהן הפחמין.
ואין גודלין הפתילות ולא מהבהבין אותן באור ולא חותכין אותן לשנים בכלי לפי שכל אלה תקון כלי הן אבל ממעכין הפתילות ביד ושורי' אותן בשמן ומניחין אותן בין שתי נרות ומדליק באמצע ונמצ' הפתילה נחלקת בין שתי נרות וכן בנר שעוה. אבל לחתכה בכלי אסור.
אין שוברין החרס ואין חותכין הנייר פרש"י ז"ל לשום תחת הצלי על האסכלה כדי שלא ילבן ברזל האסכל' הצלי. אין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשין את האפר שבהן ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורף מותר וכן כל שאר מכשירי' אוכלין אסור לעשותן אם אפשר זולתן. וסותמין פי התנור בטיט שסביבות הנהר דסייר מאתמול פי' שעשה בו מעשה רושם וסימן להכינו ויש אומרים שדרכו מאתמול אבל לגבלו ביום טוב אסור. אבל מגבלין את האפר לסתום פי התנור. וה"ר משולם ז"ל כתב שאף לגבל האפר צריך שנוי וה"ר יצחק ז"ל כתב וקטמ' שרי הר"ת ז"ל היכא שאין בתנור רק קטמא שרי לגרפי או לתת קטמא יבשה בין בקעיו של תנור כדי שלא יצא חומו שאבל לדברי המפרשים לגבל קטמא קשיא ובפ"ק דשבת אמרינן דלאו בר גבול הוא הלכך משעת נתינת מים הוא דמחייב.
<h2>דף לג.</h2>
לא יטול אדם קיסם לחצוץ בו שניו אבל נוטל הוא מאבוס הבהמה שאין במאכלי הבהמה משום תקון כלי כל זמן שהן ראויין לאכילה ומותר לקטום מהם ואפילו שאינן ראויין לאכילה ניטל מהן ובלבד שלא יקטום. ומטלטלין עצי בשמים להריח בהן ומוללין אותן וקוטמין אותן להריח אחד קשים ואחד רכים. ההבערה לא הותרה אלא מאש מצויה אבל אין מוציאין מן העצים ולא מן האבנים ולא מהמתכות שהרי אפשר למצי' מעי"ט ועוד מפני שזה אולידי הוא.
<h2>דף לג:</h2>
אין מלבנים את הרעפים ולא האבנים החדשים לצלות או לאפות עליה' מפני שמחסמן כלומר סותם נקביה' והוא תקון כלי והשופת הקדרה החדשה חייב ומשום לבון רעפים לא נגעו בה הטעם משום מחסם כך נראה מדעת הר"ם ז"ל.
<h2>דף לד.</h2>
בהמת חולין שנפלה מן הגג והרי היא צריכ' בדיקה שוחטין אותה ביום טוב ותבדק אפשר שתמצ' כשרה ותאכל והטעם משום דלא מחזקינן ריעותא. והבעל ההשלמה פסק זה לחומר'.
ומולגין הראש והרגלים ומהבהבין אותן באור והר"ף ז"ל כת' אבל כולא גופא דבהמה לא מפני שקל יותר להפשיט מלמלוג או להבהב כל הגוף ע"כ. אבל אין טופלין אותן בסיד ובחרסית ובאדמה ואין גוזזין אותן במספרים וכן אין גוזזין את הירק בתספורת שלהן וכתב הר"ף דבירק תלוש מיירי שגוזזין את הכמוש דאי במחובר אפי' תולש כל שהיא אסור אבל מתקנין את הירק שיש בה קוצים כגון קונדס ועכביות בתספורת. ומחמין חמין באנטיכי פי' הוא כלי של נחש' ואין חוששין לו משום צרוף. המפשיט בהמה לא ירגיל כלומר לא יוציא כל הבשר מרגל אחד כגון שישאר העור שלם לעשות ממנו נאד מפני שהוא טורח גדול ואין בו צורך ליום טוב. אין אופין בפורני חדש' פירוש תנור חדש שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב. וה"ר יצחק ז"ל כתב ואמר כמו כן בקדרות חדשות אך יש לחלק אבל בפורני ישנה אופין ואין חוששין לטרחא יתיר' אם יש לו אוכלין הרבה וכן אופין בתנור וכירים שהן קטנים ואפילו חדשים. אין נופחין במפוח שלא יעשה כדרך שהאומני' עושין אבל נופחין בשפופרת. ואין פוצעין הקנה כדי לתת מחלקיו על האסכלה תחת הצלי. ויש מפרשים אין פוצעין הקנה כדי לתת בפצעיו בשר מליח או גבינה כנגד האור. והטעם לכל אלה מפני שמתקן כלי אבל פוצעין האגוז במטלית ואין חוששי' שמא יקרע שאפי' שנקרע אין בכך כלום שהרי אינו קורע על מנת לתפור.
<h2>דף לו.</h2>
ולגמור האוצר אסרו בשבת גזרה משום השוית גומו' ובי"ט בעיא ולא אפשיט' ואפשר לומר דהוי ספיקא דרבנן ולקולא שכן משילין פירו' דרך ארוב' ביום טוב מה שאין כן בשבת ובהשלמ' כתב דלחומר' עבדינן ודין המוקצה והנולד שוה בי"ט.
<h2>דף לו:</h2>
ומוציא גרף של רעי לאשפה וכן עביט של מי רגלים ואף הרעי עצמו בלתי הכלי ועושין גרף של רעי לכתחלה כיצד אם יהיה דבר שאינו ראוי לטלטל מאוס לו וקץ בהיותו במקומו משי' שם ויהיה אותו הדבר שם כגרף של רעי ומוציא לאשפה.
ואין שטין על פני המים גזרה שמא יעשה כלי של שייטין. ואין חולצין ולא מיבמין בי"ט גזרה שמא יכתוב. ואין מקדשין ולא מחרימין ולא מעריכין ביום טוב גזרה משום מקח וממכר. וכתב גאון אחד דוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצ' מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשו' ספר תורה או עטר' או שמן למאור וכיוצ' בהן מותר לפי שעדיין אין מיחדין שם דבר שיוצ' מרשותן ואינו דומה למקח וממכר.
והימי' הנקראים ימים טובים הם ראשון ושביעי של פסח ויום חג השבועות ואחד לחדש השביעי וראשון ושמיני של חג הסוכו' ואסרן הכתוב בכל מלאכה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אוכל נפש שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. והעושה בהם מלאכ' בעדים והתראה שאינה לצורך אכילה לוקה מן התורה. ואם עשה מלאכות הרבה בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת שאין חלוק מלאכו'. ביום טוב ובגולה עושין מכל יום מאלו שני ימים ויום שני מדבריהם ונתחדש דבר זה בגלות מפני הספק ואנו נוהגין באותו מנהג אע"פ שנסתלק הספק ממנו. כל המלאכות האסורו' בשבת מפני שהן מלאכה או מביא לידי מלאכה או משום שבות אסורות ביום טוב אם לא לצורך אכילה חוץ מן ההבערה וההוצאה מרשות לרשות שמתוך שהותרו לצורך אכל נפש הותרו נמי שלא לצורך ופי' הגאון והוא שיהיה צורך הנאת יום טוב. שביתת בהמה ומחמר י"א שאחר שנקראת מלאכה הרי זה ביום טוב בכלל לא תעשה כל מלאכה אבל בחול המועד ודאי מותר ויש אומרים שאפילו ביום טוב מותר שאין לאוס' רק בשבת שפרט לך בה הכתו' אבל הרכיבה על גבי בהמה לדברי הכל אסורה ביום טוב שמא יחתוך זמורה.
<h2>דף מ.</h2>
בהמות שיוצאות ורועות באפר חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום הרי אלו מותרות ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב. אבל אם לנות חוץ לתחום אם באו ביום טוב אין שוחטין אותן לפי שהן מוקצה שאין דעת אנשי העיר עליהן.
